גיליתי מה הייתה תקרת הזכוכית השקופה תחתיה נלחצתי ואותה ניפצתי בנחישות ובפעולות שונות בחיי.
איזה גילוי מרגש זה, כי המונח “תקרת זכוכית” מוכר לרבות מאיתנו, בעיקר בהקשר של נשים בשוק העבודה, הוא מתייחס למחסום שקוף שלא מאפשר לעובדות להמשיך ולטפס במעלה המשרות הניהוליות וסולם הדרגות.
תקרת הזכוכית הזו משתקפת בצורה מאוד ברורה מנתונים על נשים בשוק העבודה – מיעוט נשים במשרות הבכירות, פערים אדירים ביכולת ההשתכרות בין נשים לגברים, נשים בעמדות מפתח וניהול וכן הלאה.
התחושה שזיהיתי על עצמי הייתה של לחץ על קדקוד הראש, שאני הולכת ונדחקת למעלה אבל המחסום שם לא נותן לי להתרומם ולהזדקף.
זה כאב, זה כיווץ, זה גרם לי להתכופף פיזית ולסבול מכאבי ראש, כי לא היה לי לאן לעלות ולא מצאתי איך “לפרוץ את הדרך”. המדהים הוא שהמקום העיקרי בו נתקלתי בתקרת זכוכית היה בבית שלי, כביכול המקום הבטוח, וואו, מילדות רכה, נלחצתי למחסום שליווה אותי הרבה יותר מדי שנים.
הבנתי שהבית בו גדלנו והתרבות בה אנו חיות, מציבים מעל ראשינו המון תקרות זכוכית, לפעמים הן כה שקופות שאנו כלל לא מזהות אותן.
לכל אחת מאיתנו יש תקרות זכוכית, הן עבות או רבות יותר וזה תלוי בבית בו גדלנו ובתרבות שלנו. בית שבו אסור לילדה לשחק כדורגל או לילד ללבוש ורוד – יוצר תקרות שקופות שמפריעות לנו כבר מגיל צעיר לבחור, לעשות ולעסוק במה שמתאים ל”אני האותנטי” שבנו. אם אני אמורה מגיל אפס להתחשב בסביבה שלי, ויותר חשוב מה חושבים עלי השכנים או איזו דודה ולא מה שאני רוצה או לא רוצה, איך אדע לזהות את הנתיב האותנטי שלי? איך אלמד להגיד לא, לא מתאים לי?!
אנחנו חיות בחברה שבה יש מרדף בלתי פוסק אחרי משקל או היקפים “אידאלים”, שלא בהכרח משקפים את מבנה הגוף שלנו ולא מאפשרים לנו לחיות בנוחות בתוכו, אלא מדגישים איך יהיה מושך לאחר להסתכל עלינו, אנחנו לומדת ש “האחר” חשוב יותר מאיתנו ומההרגשה שלנו עם עצמנו.
אתן מבינות, שעין מדומיינת של גבר כלשהו, תשפיע על הבחירות שלנו במקום הכי פרטי, בגוף שלנו – איך להתלבש, מה לנעול, האם לצבוע, כמה ואיפה למרוט, למתוח, לנתח – כל זה אנחנו עושות, כואבות, לא בהכרח מה שאנחנו רוצות, אבל עושות.
אז הנה מדריך קצר לניפוץ תקרות זכוכית:
לשאול את עצמי – האם זה מתאים לי? לא לאחרים, לא להורים שלי, לא לגברים, לא לחברות ולא לילדים או הילדות שלי – האם זה מתאים לי? לנפש שלי?
להקשיב לעצמי – להקשיב ממש, לקול שעולה לי בראש, לתחושה בבטן, לא להתעלם, לא לתת יותר מקום לכל הקולות החיצוניים לי, להקשיב לעצמי!
לבחור – פעולת קסם, בחירה. אחרי ששאלתי את עצמי והקשבתי אני צריכה לבחור, וזה לא פשוט לבחור במה שמתאים לי בלי לתת לקולות הסובבים אותי להשפיע ולסחוף אותי לבחירות שאני לא שלמה איתן. לבחור במה שמתאים לי.
להגיד לא – וואו, איזו מילה קטנה וחשובה שאנחנו לא יודעות להשתמש בה. לא. אני לא רוצה. לא מתאים לי. בלי להיעלב, בלי לכעוס, מתוך השקט והכבוד שאני רוחשת לעצמי.
בעיני, אין דבר יותר עוצמתי מחיים בחיבור ל”אני האותנטי” שבתוכנו, והדרך לשם היא פשוטה – להקשיב ולכבד את עצמי.
שלך נעמה